פסק-דין בתיק ת"א 20693-08

1. תביעה ותביעה שכנגד בנוגע לעבודות שיפוצים שביצע הנתבע בבית התובעת.

2. העובדות

התובעת ובעלה  ביקשו לשפץ את ביתם המצוי בישוב עותניאל. לשם כך פנתה התובעת לנתבע, וקיבלה ממנו הצעת מחיר מיום 22/10/07 (נספח א' לתצהיר התובעת. להלן - "הצעת המחיר"). כאמור בהצעת המחיר, חלק מרכזי בעבודה כלל בניית גג רעפים עם חלונות "קוקיה" לפי תכניות שמסרו התובעים לנתבע (ראו - ת/1 - ת/2). הצדדים נפגשו וניהלו מו"מ על הצעת המחיר, כאשר כל צד החזיק לפניו עותק שלה והוסיף בו הערות בכתב ידו. כתוצאה מכך, הצעת המחיר שצורפה לתצהיר התובעת איננה זהה לחלוטין, מבחינת ההערות שבכתב יד, להצעת המחיר שצורפה לתצהיר הנתבע (להלן יכונו הצעות המחיר שעליהן ההערות בכתב יד- "ההסכם הראשון"). כך או כך, אין מחלוקת בין הצדדים כי מלכתחילה הוסכם שהנתבע יקבל בגין עבודתו סך של 168,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אם כי, כפי שיובהר בהמשך, סכום זה תפח מאוחר יותר. מאידך, הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע למועד המוסכם לסיום העבודה. התובעת טוענת כי הנתבע התחייב לסיים את העבודה תוך חודשיים, ואילו הנתבע טוען כי התחייב לסיים את העבודה תוך 3 עד 6 חודשים.

3. אחר הדברים האלה, החל הנתבע בעבודה, כאשר במקביל הוא ביצע עבודות שיפוצים בשלושה בתים נוספים בעותניאל. התובעת טוענת כי בשלב מסוים היא הבחינה שהעבודה אינה מתקדמת בקצב הנדרש, וכי מה שבוצע לא בוצע כהלכה. על כן, התובעת הזמינה לאתר את מהנדס גילאון בן סעיד, וזה ערך ביום 04/06/08 דו"ח בנוגע למצב עבודות הגג (נספח ב' לתצהיר התובעת). בדו"ח כתב בן סעיד כי חלק מן העבודות אינן תואמות את התכניות, וכי בחלק שכן תואם את התכניות יש ליקויים. מהדו"ח עולה כי עיקר הסטייה מן התכניות התבטא בביצוע לקוי של אחד מחלונות הקוקיה.

4. באותו יום שבו נערך הדו"ח של בן סעיד נפגשו התובעת ובעלה עם הנתבע, במטרה להגיע להסדר שיבטיח את סיום העבודה תוך זמן קצוב. הפגישה נמשכה שעות ארוכות. בפתח הפגישה הניחה התובעת לפני הנתבע טיוטת הסכם, וכמו בפגישה שקדמה לתחילת העבודה, במהלך המשא ומתן שרבט כל צד הערות על טיוטת ההסכם שלפניו, אלא שהפעם חתם כל צד על ההסכם שהחזיק רעהו. כך יוצא, שכל אחד מן הצדדים מחזיק בידיו הסכם חתום, אשר בו יש הערות שונות בכתב יד (להלן - "ההסכם השני"). יהא הנוסח הנכון של ההסכם אשר יהא, אין מחלוקת שבהסכם השני הוסכם כי התובעת תשלם לנתבע סכום נוסף של 25,000 ש"ח, ואילו הנתבע ישלים תוך חמישה ימי עבודה מיום חתימת ההסכם את כל תיקוני הבדק המפורטים בהסכם. כמו כן הוסכם כי הנתבע יתקן את הגג תוך שבעה עד ארבעה עשר יום מיום שיקבל לידיו תכניות החדשות שיכין מהנדס בן סעיד. ולבסוף הוסכם, כי לאחר סיום העבודות תשלם התובעת לנתבע סכום של 5,000 ש"ח, וכן סכום נוסף שייקבע לאחר התחשבנות שיערכו הצדדים, בקיזוז 5,000 ש"ח שיישארו בידי התובעת.

5. ביום 15/06/08 שלחה התובעת לנתבע הודעה על ביטול ההסכם בנימוק שהוא הפר את ההסכם השני. במכתב לא נאמר במפורש במה הפר הנתבע את ההסכם, אבל בעדותה הסבירה התובעת כי ההסכם בוטל עקב כך שהנתבע לא סיים את התיקונים תוך חמישה ימי עבודה. לנוכח ביטול ההסכם עזב הנתבע את אתר העבודה, ומכאן קצרה הייתה הדרך עד להגשת התביעות שבפניי.

6. טענות התובעת

התובעת טוענת כי הנתבע הפר את ההסכמים בכך שלא סיים את העבודה במועד, בכך שלא בנה את הגג לפי התכניות, ובכך שביצע את העבודה באופן לא מקצועי. לביסוס טענותיה צירפה התובעת חוות דעת של חברת טרמינל, הקובעת כי עלות תיקון כל הליקויים עומדת על סך של 93,369 ש"ח כולל מע"מ ופיקוח הנדסי. התובעת דורשת לקבל מהנתבע פיצוי בסכום האמור, בתוספת שכ"ט המומחה, נזק לא ממוני בסך 40,000 ש"ח, והוצאות נסיעה והפסד שכר בסך 10,000 ש"ח. בסיכומו של דבר העמידה התובעת את תביעתה על סכום של 147,169 ש"ח.

7. טענות הנתבע

הנתבע טוען כי הוא קיים את החוזים ככתבם וכלשונם, ואם היה עיכוב בביצוע העבודה הרי שהוא נבע ממחדלים שונים של התובעת. הנתבע טוען כי התובעת לא העסיקה אדריכל שיפקח על העבודה, וכתוצאה מכך היא שינתה את בקשותיה חדשות לבקרים, והתקשתה להשיב לו בזמן אמת על שאלות מקצועיות שהוא הפנה אליה. הנתבע טוען כי העבודה בוצעה באופן מקצועי, וכי החריגה מן התכניות בנוגע לחלון הקוקייה שבגג נבעה מדרישה מפורשת של התובעת להגביה את הגג, על מנת שתהיה ממנו גישה לתוספת בניה עתידית. הנתבע מודה כי לא הספיק לבצע את עבודות התיקון שפורטו בהסכם השני, מן הטעם שהתובעת ביטלה את ההסכם לפני שהוא הספיק לקיימו. לאור זאת, הנתבע טוען שלא רק שהוא איננו חייב לתובעת דבר, אלא שהיא חייבת לשלם לו את יתרת שכרו בסך של 94,610 ש"ח.

דיון והכרעה

היחס בין התביעה העיקרית לתביעה שכנגד

8. כאמור, לפניי תביעה ותביעה שכנגד. מעיון בהסכם השני שנכרת בין הצדדים עולה, כי הנתבע ביצע את העבודה, ברם בעבודתו נפלו ליקויים רבים שאותם הוא התחייב לתקן. בסופו של דבר ההסכם השני בוטל על ידי התובעת עקב הפרתו. במצב דברים זה קמה חובת השבה הדדית של שני הצדדים ( ראו- סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970). דהיינו, על הנתבע להשיב לתובעת את כל אשר שילמה לו, ואילו הוא זכאי לקבל חזרה את שווי העבודות שביצע לפי ההסכם, שכן "השבת העבודות" בעין בלתי אפשרית (סעיף 9 (א) סיפא לחוק). העיון בכתב התביעה מלמד כי במקום לדרוש השבה, כסעד טבעי הנובע מביטול החוזה, בחרה התובעת לתבוע פיצויים בגין ליקויי בנייה ובגין נזקים נוספים שגרם לה הנתבע, כגון: הוצאות ועוגמת נפש. כתוצאה ממהלך זה של התובעת נדרש בית המשפט להכריע תחילה בשאלה מה הסכום אשר מגיע לנתבע/תובע שכנגד בגין העבודות שהוא ביצע, לאחר מכן על בית המשפט לקבוע מה סכום הפיצויים המגיעים לתובעת מכוח התביעה העיקרית, ולבסוף יש להפחית את סכום הפיצויים מן הסכום שמגיע לתובע שכנגד. אכן, במבט ראשון נראה זה מוזר שבמסגרת התביעה שכנגד יפסק לתובע שכנגד מלוא שכרו למרות שההסכם השני בוטל לפני שהתובע שכנגד קיים אותו, אולם אין בכך ולא כלום, כיוון שבמסגרת הפיצויים שיפסקו לתובעת בתביעה העיקרית יובא בחשבון, יחד עם שאר הנזקים, שווי התיקונים שלא בוצעו, כך שבאיזון כולל של הדברים יובאו בחשבון העבודות שבוצעו מחד, והפיצוי בגין הנזקים שנגרמו מאידך.   לאור האמור, אדון תחילה בשאלה מהו הסכום שהיה מגיע לנתבע/תובע שכנגד אילו השלים את הבניה ללא כל תקלות, ולאחר מכן אדון בתביעת התובעת לפיה מגיעים לה פיצויים בגין ליקויי הבנייה ויתר הנזקים שגרם הנתבע.

התביעה שכנגד- יתרת שכרו של הנתבע/התובע שכנגד

9. הנתבע הציג בתצהירו תחשיב מפורט לפיו לאחר קיזוז הסכומים ששולמו לו "על החשבון" ולאחר קיזוז הנחות שהגיעו לתובעת הוא זכאי לקבל סך של 94,610 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה שכנגד. התובעת לא הציגה בתצהירה או בעדותה תחשיב נגדי, ולא חקרה את הנתבע על תחשיבו. ב"כ התובעת לא כפר בסיכומיו בתחשיבו של הנתבע, על אף שב"כ הנתבע טען שבכך יש משום הסכמה לתחשיב (עמ' 43 ש' 16-14,; עמ' 46 ש' 29). אשר על כן, אני קובע כי תחשיב הנתבע נכון, ועתה אפנה לברר את טענות התובעת, קרי- האם הנתבע הפר את החוזה בכך שהעבודות התעכבו, האם קיימים ליקויי בנייה, האם ההסכם בוטל כדין על ידי התובעת ומה הנזקים שנגרמו לתובעת.

10. העיכוב בביצוע העבודה והאחראי לו

הצדדים טענו ארוכות, זה בכה וזה בכה, בנוגע לשאלה האם התעכבו העבודות ובאשמת מי. דא עקא, שבסוף הדרך התברר כי חשיבותה של סוגיה זו שולית,לנוכח העובדה שעיקר הסעד המבוקש על ידי התובעת נוגע לליקויי הבניה ולא לעיכוב בעבודות. ובכל זאת, מאחר והתובעת דורשת פיצוי בגין נזק לא ממוני ובגין הוצאות שנגרמו לה עקב העיכוב אדון להלן בסוגיית העיכוב.

11. תוך כמה זמן היה על הנתבע לסיים את העבודה? בעניין זה עדיפה בעיניי גרסת התובעת, לפיה הנתבע התחייב לסיים את העבודה תוך חודשיים. גרסת התובעת נתמכת בכך שבהסכם הראשון היא רשמה בעותק שנשאר אצלה כי: "זמן העבודה עד חודשיים", בעוד שבעותק ההסכם שנותר בידי הנתבע אין תרשומת סותרת. כמו כן, תקופת הביצוע שרשמה התובעת תואמת, פחות או יותר, את תקופות הביצוע להן התחייב הנתבע בהסכמים שכרת עם בעלי הבתים האחרים בישוב, למרות שלפחות אחד הפרויקטים היה גדול מזה של התובעת (ראו - עמ' 36 ש' 33-22; וכן עמ' 37 ש' 28-25). יצוין, כי בתחילה הנתבע הכחיש שהוא התחייב לסיים את הפרויקטים האחרים תוך חודשיים (עמ' 36 ש' 13  - 12), אך הוא חזר בו לאחר שהוצגו לו שניים מן ההסכמים הנוגעים לאותם פרויקטים. הנתבע טען כי הוא התחייב לסיים את העבודה תוך 6-3 חודשים, ולראיה הוא הפנה לתרשומת "6-3" שנרשמה בכתב יד בעותק ההסכם שבידי התובעת. טענה זו איננה משכנעת, וזאת משני טעמים: ראשית, להבדיל מהמילים "זמן העבודה" שנרשמו בהסכם לפני המילים "עד חודשיים", המספרים "6-3" נרשמו בהסכם בלי הסבר למה הם מתייחסים. לנוכח העובדה שמספרים אלו נרשמו לאחר המילים "זמן העבודה תוך חודשיים", יש להניח שהם לא מתייחסים לזמן העבודה. ושנית, קשה להשתכנע שהתובעת הסכימה להגדרה אמורפית של זמן העבודה, אשר נעה בין שלושה לשישה חודשים, כאשר היא ידעה שהיא ומשפחתה אמורים לגור בקרוואן עד שיסתיימו העבודות.

להשלמת התמונה אציין, כי גם אם גרסת הנתבע הייתה נכונה, עדיין הוא איחר בהשלמת העבודה, מפני הוא התחיל את העבודה ביום 06/11/07, ועובר לחתימת ההסכם השני ב-04/06/08 הוא טרם סיים אותה.